בתור לבדיקת הקורונה / מאת ג'וי שטיימן (י2)
אם חייב – אז חייב!
ואם צריך – אז צריך!
אמרתם כאוס – צדקתם.
אמרתם בלאגן, ויכוחים , צפיפות וחוסר סבלנות – גם צדקתם.
אבל בואו נתחיל מההתחלה...
אני צריך לעשות בדיקת אנטיגן, אז מה פשוט יותר מללכת להיבדק באחד ממתחמי מד"א? וכפי שאמרתי : אם צריך – אז צריך !
אני נוסע למתחם מד"א בסירקין. רגע לפני שנכנס לבדיקה – מודיעים בכריזה שהמתחם נסגר ויש לפנות למתחם אחר. קצת מאוכזב , אבל אם חייב – אז חייב !
מגיע למתחם הבדיקות של מד"א ברחוב הרב פינטו. עוד מרחוק , אני רואה תור ארוך של אנשים שעומדים בטור שאת תחילתו אי אפשר לראות אפילו אם מתאמצים מאוד... אבל לי לא אכפת מאורך התור והטור – כי אם צריך - אז צריך !
אני כמעט אחרון בתור; לפני זוג עם כלב; ומאחורי מספר ילדים שמנהלים שיחה קולנית וקולחת. מישהו מבקש מהם שיעטו מסיכה וישמרו על מרחק. בכל זאת יש כללים שצריך לשמור!
מפה לשם – התור בקושי זז. הכל מתנהל בעצלתיים, הסבלנות עוד רגע פוקעת אבל פתאום, משום מקום, צעקה חדה נשמעת: "יש מאומתת – נא לפנות את הדרך". כולם זזים – המאומתת עוברת. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מצד אחד- שוב התור "נתקע" - הכל מתעכב. מצד שני - זכיתי לחזות בקריעת ים סוף תוך שנייה וחצי, כאשר באמצע עוברת הגברת המאומתת.
הזמן שעובר נראה כמו נצח – אבל אני לא מתייאש. אם חייב - אז חייב, ואם צריך אז צריך! עומד בתור כבר יותר משעה; הרגלים כואבות, הקור מציק והבטן פתאום מקרקרת קרקור חזק - ואני, אני חושב לעצמי: "דווקא עכשיו?!".
אבל כפי שאמרתי: מכאן אני - לא זז! אם חייב - אז חייב! אחרי חצי שעה בערך, אני רואה אור בקצה המנהרה. אחראית מטעם מד"א ניגשת אלי, סורקת את הברקוד, ונותנת לי מדבקה לצורך הבדיקה. מספר דקות עוברות, ואני נכנס לאולם, ועושה בדיקה שאורכת פחות מדקה (כאשר ההמתנה לה הרבה מעבר לשעה).
זהו, סיימתי!
יצאתי לאוויר הפתוח; כבר לא קר לי, הרגליים לא כואבות ורק הבטן ממשיכה לקרקר- אבל זה כבר סיפור אחר.
דרך אגב, אני רוצה לשתף אתכם במשהו חיובי: יצאתי שלילי!
